המשותף לכל המשתתפים בלינקדאין הוא שכיום, הקשר בין החברים נעשה בעיקר על ידי הודעות פרטיות. הסיבה: החשיפה של תוכן בלינקדאין אינה גבוהה, קשה מאוד ליצור אנגייג'מנט, וזו אחת הסיבות לכך שלינקדאין השיקה לאחרונה את האפשרות להעלות וידאו למערכת.
התוצאה של הפניות המרובות לבכירים בחברות שונות, היא שהם מרגישים מחוזרים מדי. הם מקבלים הרבה מאוד בקשות חברות מאנשים שהם לא מכירים וממומחים שהם לא חפצים בשירותיהם, ובמקרה שהם מאשרים בקשה שכזו – הם יקבלו מיד הודעות פרטיות חוזרות ונשנות שמטרתן אחת: לייצר פגישת מכירות.
תגים הפוכים ככלי הגנה
התופעה הזו מזכירה לי את התקופה בה השתתפתי בכנסים בינלאומיים בתחום הקניין הרוחני. בכנס סימני המסחר INTA, למשל, כ- 90% מהמשתתפים הם עורכי דין מרחבי העולם ו-10% הם מנהלי מותגים ואנשי שיווק ומשפט מתוך ארגונים גדולים. מהר מאוד הבנתי שניתן לזהות אותם מרחוק.
איך? כל המשתתפים בכנס מחויבים לענוד תג עם שמם ותפקידם, כמקובל בכנסים שכאלה. היחידים שהלכו עם תג ש"במקרה" התהפך ומציג עתה את הצד הריק של התג, ללא השם והתפקיד, היו אלה שהגיעו ממותגים וחברות גדולות. הסיבה ברורה: מרגע שהתג חושף את היותם משויכים למותג או ארגון גדול – עטים עליהם עורכי דין כעדת צבועים המשחרים לטרף במטרה להגניב כרטיס ביקור, לייצר קשר ראשוני ולהציע שירותים משפטיים.
לינקדאין: זו לא זירת מכירות – זו רשת חברתית מקצועית
אני מניח שבדיוק כך מרגישים בכירים בלינקדאין. הם מחויבים להיות שם ברשת החברתית המקצועית החשובה הזו, אך מרגישים מוטרדים. אם אתם מעוניינים ליצור קשר עם בכירים בארגונים מסוימים, הדרך אינה על ידי הצקה בהודעות פרטיות. היא על ידי יצירת תוכן שיעניין אותם ועל הדרך ישקף את המומחיות שלכם. אחרי שיצרתם התעניינות ראשונית, אחרי שהתחלתם לבנות אמון כמומחים בתחומכם, ככאלה שנמצאים ברשת לא רק כדי לייצר פגישת מכירות מידית, אלא כדי לשתף מידע ולחלוק תובנות – קל הרבה יותר, ובעיקר, נעים הרבה יותר – לייצר גם קשרי עבודה.
