מובאת כאן לראשונה בעברית עדותו של א' נפגע TBB תופעה המוכרת בעולם המערבי כ Type B Blindness, ההופכת שכיחה יותר ויותר בקרב המרבים לגלוש ברשתות החברתיות ובאתרי האונליין.
אני זוכר את ההבנה שהכתה בי, שיש לי את "זה". את "המחלה". הכאב הכה בי עמוק וחזק בבטן בתחתונה, אני גם זוכר שצרחתי כמו שלא צרחתי אף פעם. "תשאר שם ואל תזוז" ציווה עלי חברי מילדות, היום רופא בכיר ומנתח באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, אליו התקשרתי בהיסטריה. "חמש דקות אני אצלך, בינתיים תשכב במנוחה מוחלטת ואל תדבר על זה עם אף אחד!"
במשך הנצח שחלף עד שהופיע בפתח ביתי מלווה בניידת טיפול נמרץ, עברו כל חיי לנגד עיני. ניסיתי לחשוב איך לעזאזל בדיוק חטפתי את "זה". אולי בטיול לתאילנד? הטריפ הרע ממסיבת טבע בה השתתפתי בתחילת העשור הקודם? לבנון?
כשקמתי באותו הבוקר רק כמה שעות קודם לכן, הכל נראה היה כרגיל. משהתיישבתי מול המסך, הרגשתי שמשהו לא כשורה. משהו ערפל את ראייתי וחשתי שדבר מה חסר בשדה הראיה. בתחילה הייתי בטוח שמדובר בשבץ אבל המיקוד שלי היה כשורה, הצלחתי לחבר את שני האגודלים ואפילו לצעוד בשיווי משקל מצויין על מעקה המרפסת כשאני לועס מסטיק תוך קפיצה בדילגית עם רזי ברקאי באזניות. ואז עשיתי את הטעות החמורה ביותר שיכול לעשות היפוכונדר: נכנסתי אל האינטרנט והקלדתי את התסמינים בגוגל.
ככל שהיטבתי לנבור בנבכי הסינדרום המוזר שתקף אותי, חילחלה בי לאט לאט ההכרה שזה "זה". הדם אזל מפני וזיעה קרה ניגרה בשטף ממצחי. הדיאגנוזה לכלל התסמינים שהזנתי הביאה אותי היתה חד משמעית. הספקתי להתקשר לד"ר פאליק וקרסתי על הרצפה.
אחר כך הגיע הפינוי המבוהל לחדר המיון, הבדיקות והתוצאות שלא השאירו מקום לספק. ד"ר פאליק פיקח מקרוב על הבדיקות. הוכנסתי אל תוך סורק מגנטי מפלצתי שסרק את מוחי כשמול עיני הוצגו תמונות שונות של תצלומי מסך מאתרים שונים. מאחורי הזכוכית נעו הטכנאים והרנטגנולוג בחוסר שקט.
התמונה הראשונה שהוצגה מול עיני הכילה כתבת חדשות מאותו היום. הצלחתי לקרוא את כל האותיות ואפילו את חלק מהתגובות שנצברו תחתיה. "אתה רואה עוד משהו?" נשמע קולו של אחד הטכנאים ברמקול "מצמוץ אחד בעיניים אם כן, שניים אם לא". מיצמצתי פעמיים מבלי למצמץ. פשוט לא ראיתי דבר.
באפיזודה הבאה הוקרן אל מול עיני דף מרשת חברתית גדולה וגם שם לא ראיתי דבר. אחר כך תוצאות חיפוש משלושה מנועי חיפוש שאף הם לא העלו דבר. הסריקה הסתיימה ואני הוכנסתי לחדר קטן בו ישבו שני טכנאים, רנטגנולוג, ד"ר פאליק ועובדת סוציאלית.
"תרצה לשתות קודם משהו?" שאלה הסוציאלית.
"לא, לא" מילמלתי בציפייה לגזר הדין.
"איזורי המח שלך האחראים על עיבוד אותות- צרכניים, אינם מגיבים לגירויים" פתח הרנטגנולוג ללא כל הכנה.
"מה זה אומר?" שאלתי בפאניקה.
"טוב", אמר ד"ר פאליק, "אומר לך זאת בצורה הישירה ביותר, ככל הנראה לקית בסינדרום Banner Blindness
מה זה אומר?" שאלתי שוב.
"זה אומר שאתה עיוור לבאנרים. שאינך מבחין בקמפיינים שיווקיים שמחירם מאות אלפי שקלים עבור המפרסמים", השיב הד"ר. "מצד שני יש בזה קצת נחמה, כי ככל שאדם אינטיליגנט יותר, הוא עיוור יותר לבאנרים".
"ויש מה לעשות?" נחרדתי.
"במקרה שלך לא" מסר לי חברי לילדות את בשורת האיוב. "במקרים קלים יותר ניתן אולי להגביר קצת את הווליום, לעשות פרובוקציות או לנסות סלוגנים מחוכמים של קופירייטרים מדופלמים, אבל במקרה שלך זה פשוט לא יעיל".
"כן", הוסיפה הסוציאלית. "אתה ספקן מדי, חוסר ההבחנה שלך נובע מיחסים ציניים כבר בשלבים ראשוניים של ההתפתחות. המודל הבעייתי הזה גורם לך למחשבות קומפולסיביות – פרנואידיות, כלומר: שכל הצבעים המרהיבים של הבאנרים, הצלילים היפים של סירטוני קידום המכירות הויראליים, הניחוח המתוק של המודעות הממומנות – כולם נועדו לתכלית אחת – להוציא ממך כסף".
מאז אותו יום בלהות, עברתי תהליך ארוך של השלמה עם המציאות החדשה. לאט לאט גיליתי בקבוצות תמיכה, שיש לא מעטים כמוני שיצר ההרס העצמי שלהם פוגע בסביבתם ובמיוחד במפרסמים טובי הלב, אלו המעוניינים למשוך את תשומת ליבנו ולשווא. אבל לאחרונה, קרן אור חדשה הפציעה בקצה המנהרה.
קבוצה קטנה של מדענים הצליחה לבודד את הגן האחראי לחשיפה לתכנים מסוגים שונים. הם גילו כי תוכן שאינו חד צדדי, אלא כזה המעניק מידע או בידור כלשהו לנחשפים אליו, משפיע באופן חיובי גם על הלוקים בתופעה הויראלית וחסרת המרפא של "Banner Blindness"
כמה אפקטיבית השיטה הזו, של אספקת תוכן בעל ערך אינפורמטיבי או בידורי? אפקטיבית מאוד. עובדה. במאמר זה ניתן למנות 652 מילים, בערך פי 75 מבבאנר סטנדרטי. בכל זאת, עובדה שקראת את כולן עד הסוף אולי אפילו הבנת מה מביא אותנו אל פתרון ה inbound marketing, פתרון שאפילו שם בעברית טרם ניתן לו.
