כתיבת תוכן מדעי: כך תעשו את זה נגיש ומעניין

הלם, פאניקה, מיקוח, דיכאון וקבלה. אלה חמשת שלבי ההתמודדות של כותבי תוכן כאשר נוחתת עליהם משימת כתיבת תוכן מדעי סבוך. אני מכיר היטב את השלבים האלה, עוד מהתקופה שבה הייתי עורך דין בתחום דיני הפטנטים, מה שהצריך הנגשה של תוכן מדעי מסובך לאנשים שלא בקיאים בתחום ושאין להם סבלנות אליך, כמו שופטים. ההלם והפאניקה בקבלת תיק חדש בתחום מדעי שלא שמעתי על אודותיו עד אותו רגע היו חלק מהיומיום שלי. אז בואו נתחיל בצפירת הרגעה.

בלי פאניקה: כך תתמודדו עם כתיבת תוכן מדעי

נכון, תוכן מדעי עשוי להיות מאתגר מאוד להבנה, ובלי שתבינו אותו לא תוכלו לכתוב עליו ובטח שלא להנגיש אותו לאחרים. האם הכותב הסביר יכול לדלג מעל שנות ההכשרה הנדרשות כסף כניסה למקצוע כמו מיקרוביולוגיה או הנדסת מכונות? ברור שלא. אבל אולי בעצם קצת כן.

כדי להבין תחום מדעי לעומק חייבים הכשרה ארוכה, ויחד עם זאת אם מה שאתם רוצים להבין זה את העקרונות המנחים ואת התהליכים המרכזיים ישנן דרכי קיצור. קריאת חומר רקע, שיחת עומק עם מומחה בתחום וסקירת תקצירי מחקרים עדכניים יכולים להפוך אתכם בתוך זמן קצר לכאלה שמבינים לא מעט בתחום. בעידן ה-ChatGPT המלאכה עשויה להיות קלה אף יותר. נכון, לא תהפכו למומחים בתחום, ומן הסתם יהיו לכם בעיקר "איי-ידע" ספציפיים הקשורים לנושא שעליו אתם כותבים, אך יהיו בידיכם מספיק כלים כדי להבין במה מדובר.

אחרי שנרגענו, בואו נדבר על האתגר האמיתי: כתיבת תוכן מדעי שמישהו גם ירצה לקרוא. הרי לא סתם משקיעים משאבים בכתיבת תוכן מדעי. תמיד יש מטרה. לעיתים המטרה היא עצם הנגשת החומר המדעי, כמו במקרה של מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן, שהפך לאבן שואבת למתעניינים במדע. במקרים אחרים המטרה היא ספציפית יותר – למשל מרכז דנגור לרפואה מותאמת אישית, המנגיש תכנים למתעניינים בתחום הספציפי של רפואה מותאמת אישית, או חברה מסחרית המנגישה ידע טכנולוגי למהנדסים.

במאמר קודם בנושא, עסקנו בעצם הצורך להנגיש תוכן מדעי למי שכבר ממילא מומחה בתחום. הפעם נתמקד בטכניקות ובתובנות שיוכלו לסייע לכם בכתיבת תוכן מדעי נהיר, נגיש ומעניין, כזה שקהלי היעד שהוגדרו לו (מקצועיים ופחות מקצועיים) ישמחו לקרוא.

חמישה כללים לכתיבת תוכן מדעי נגיש ומעניין

1. לבסס נרטיב: למי אתם כותבים ולמה?

לכל פיסת תוכן צריכה להיות מטרה, עדיף כזו ששלובה באסטרטגיית תוכן כוללת. המטרה הזו צריכה לעמוד לנגד עיניכם במהלך הכתיבה. לדוגמה, אם אתם מנגישים מאמר מדעי כדי לבסס יתרון ספציפי שיש במוצר שעליו אתם כותבים, הכתיבה צריכה להיות מכוונת להדגשת אותו חלק במחקר שממחיש את היתרון, ולהבהיר אותו לקורא היטב ולעומק. מנגד, אם אתם מנגישים מאמר כחלק ממדור המפרסם עדכונים שוטפים, הירידה לפרטים תהיה פחות מעמיקה, והכתיבה תכוון לחידוש ביחס לידע הקודם בתחום, ולאימפקט שעשוי להיות לו על מחקרי המשך. הגדרת מטרה ברורה תסייע לכם לבחור את הזווית שבה תיגשו למלאכת הכתיבה וההנגשה.

2. הפרדה בין עיקר לטפל: על מה אפשר לדלג?

מאמרים מדעיים העומדים לביקורת עמיתים, מפרטים את כל שלבי הניסוי לפרטי פרטיהם, כדי שאפשר יהיה לבקר אותם או לנסות לשחזר אותם. חלק ניכר מהמידע לא יהיה קשור ישירות להשערות המחקר ולתוצאות הניסוי. לדוגמה, בניסוי מעבדתי שבו הדביקו עכברי מעבדה במחלה כדי לבדוק אם מניפולציה כלשהי מסייעת בהחלמה, חלק מהמחקר יעסוק באופן הטכני שבו הודבקו העכברים, מה שעשוי להיות פחות רלוונטי לתוצאות הניסוי עצמו. כדי להנגיש מידע מדעי כך שקהלי היעד יקראו ויבינו אותו, עלינו לברור את העיקר מתוך הפרטים הרבים, ולהחליט על מה אפשר לדלג.

איך מחליטים מה עיקר ומה טפל? אם הגדרתם את הנרטיב ואת מטרת הכתיבה, הם ישמשו לכם מגדלור שיזקק מה חשוב יותר ומה פחות. הינה דוגמה: במחקר מסוים בתחום עריכת RNA, הוקדש מקום נרחב לאופן שבו בוצע סינון של 1,428 מולקולות RNA מסוג ספציפי ("ארוכות שאינן מקודדות" אם אתם חייבים לדעת), שצמצם את הרשימה ל-399 מולקולות, מהן לבסוף בודד גן אחד. החידוש במחקר התמקד בתפקוד הגן הספציפי, ולא באופן שבו הוא נבחר. על כן, העמסת המידע הטכני על אופן הסינון לא הייתה תורמת למטרת הנגשת המאמר, ולכן לא הוזכרה בו. כדי להסביר איך מכינים מרק ירקות, לא חייבים להסביר איך בחרנו אותם במכולת. הדימוי הזה מעביר אותנו לנושא הבא.

3. דימויים: אי אפשר איתם אי אפשר בלעדיהם

דימויים הם כלי עוצמתי בהנגשת מידע. הרעיון העומד מאחורי דימויים הוא ליצור הקבלה בין שני נושאים, האחד מוכר לקהלי היעד מראש, והשני – פחות. כאשר הקהל מגלגל בראשו סיטואציה שהוא כבר מכיר, ויכול לבצע "העברה" שלה לתחום חדש שהוא לומד, יהיה למוח שלו קל יותר לעבד את המידע החדש.

דימויים הם גם כלי מסוכן. ההקבלה בין שני תחומים או סיטואציות לעולם לא תהיה זהה, והמשמעות היא שהדימוי יכול גם להטעות. אם ניקח כדוגמה את מרק הירקות מהפסקה הקודמת, הרי שמצד אחד הדימוי אכן מאפשר להבין בקלות מדוע לא כל פרט שמוזכר במחקר הוא קריטי, אבל מצד שני גם מטעה: בחירת ירקות בסופר ובידוד מולקולה ספציפית הם לא באמת אותו דבר. לכן, כדאי לוודא מדעית שהדימוי אינו בעייתי, ובמקרה הצורך לסייג.

דוגמה טובה לדימוי שמנגיש מחקר מדעי היא ההקבלה בין עולם עריכת ה-DNA לעולם העריכה במעבד תמלילים. הרי הנוקלאוטידים שמרכיבים את רצפי ה-DNA מיוצגים על ידי אותיות, ועריכה שלהם, בדומה לעריכת טקסט, מצריכה "חיפוש והחלפה", או "העתק/הדבק", מונחים שמוכרים לכולנו הרבה יותר מ"נוקלאוטידים".

4. הורדת עומס קוגנטיבי: קצת רחמנות על הקורא

בכל משימה שבה המוח שלנו צריך ללמוד ולעכל מידע חדש, הוא מתאמץ. דבר זה מנוגד לאחת ממטרות העל של המוח שלנו: להתאמץ כמה שפחות, כדי למנוע עומס. התנגשות זו יוצרת את אחד האתגרים המרכזיים בכתיבה על נושא סבוך.

איך ניגשים לפיצוח האתגר? מבינים את המנגנונים שבהם המוח משתמש בעת מטלת למידה. אחד המנגנונים שמפעיל המוח כדי לאפשר למידה מכונה "זיכרון עבודה". זיכרון עבודה הוא נושא מורכב, אך בפשטנות אפשר לומר שזהו זיכרון לטווח קצר שמאפשר לאדם לקלוט מידע ו"להחזיק אותו בראש", תוך שמירה על מידת קשב המאפשרת שימור חוט מחשבה. כאשר זיכרון העבודה מוצף ביותר מדי מידע, או במידע שנדרשת תשומת לב רבה מדי כדי לעבד אותו, נוצר מצב של עומס קוגנטיבי שקוטע את תהליך הלמידה.

העומס הקוגניטיבי בקריאת מאמר מדעי הוא גבוה. כל תוספת מאמץ מיותרת עשויה להרחיק את הקורא מהבנה של הכתוב, או גרוע מכך – להרחיק אותו מהמאמר עצמו. כיצד אפשר להקל את העומס הקוגנטיבי? אנחנו נכנסים כאן לעולם שלם של כלים: פיצול משפטים ארוכים למשפטים קצרים יותר, הימנעות מחזרה על הגדרות שלא לצורך, הימנעות משימוש במונחים שנכתבים או נשמעים באופן דומה ועוד. זוכרים את "מולקולות ה-RNA הארוכות שאינן מקודדות" מסעיף 2? אם הייתי כותב את המאמר הזה לצורך מדעי, הייתי מוותר על הסוגריים האלה או לחלופין מקדיש שתי שורות כדי להסביר כבר בגוף הטקסט על מה מדובר.

5. לכתוב על המחקר כאילו אינכם יודעים את סופו

מכירים את הסיפור על דוד הקטן שניצח את גוליית הענק עם רוגטקה שהעיפה אבן למצח שלו?

זהו, הרסתי את כל הסיפור. למה? כי התחלתי מהסוף, וחנקתי כל אפשרות למתח. כך בדיוק עושים הרבה מכותבי התוכן המדעי. הסיבה המרכזית לכך היא שמאמרים מדעיים נכתבים במבנה קבוע, שבו המקטע הראשון הוא התקציר – abstract. כיוון שהתקציר מתמצת את כלל המחקר בפסקאות ספורות, מהר מאוד מגלים הכותבים את תוצאות הניסויים. הנטייה האנושית היא להמשיך בדפוס שהכרנו, ולכן הכותבים נוטים, בלי לשים לב, להיצמד למבנה שכבר נחקק להם בראש. התוצאה היא החטאה של כל המטרות: הקורא נחשף לתוצאות בשלב מוקדם מדי, ואין לו סיבה לקרוא את מה שיש לכם להגיד, כך שפספסתם את ההזדמנות להעביר את המידע באופן שבו רציתם שיעבור.

מה עושים? כותבים את סיפור המחקר כאילו אינכם מכירים את סופו. אל תתחילו מהמבנה של המאמר. במקום זאת, היכנסו לנעליו של החוקר. למה בכלל יצר את הניסוי, מה היו ההשערות שלו, מה הוא ציפה למצוא, מה תהיה המשמעות של תוצאות כאלה ואחרות – אלה שאלות היוצרות מתח, וישאירו את הקורא איתכם עד סוף המאמר, תוך צבירת ידע נוסף ותובנות ספציפיות במהלך הדרך. באם יש לכם גישה לחוקר עצמו, דברו איתו והחזירו אותו לרגע שלפני המחקר. כמעט תמיד הם חושפים פרטים מעניינים שלא מוזכרים במאמר עצמו.

בינג' תוכן מדעי: קבלו השראה מנטפליקס

כמו בכל סוגה של כתיבה, גם כתיבה מדעית היא שריר שאפשר לאמן. כאימון ראשון כדאי לכם להתחיל לצפות בסדרות המנגישות מדע ולבחון אילו טכניקות הנגשה שולבו בהן.

סדרות כאלה תוכלו למצוא בשפע בפלטפורמות כמו נטפליקס ("מקרוב: נפלאות המוח"; "ברירה לא טבעית"; האדם: מבט מבפנים"; הן חלק מהן). צפו בפרקים השונים דרך עדשה של כותב, ושימו לב לכלים השונים שבהם נעשה שימוש כדי להקל את הבנת, עיבוד וקליטת המידע. לא תמיד התוצאה מוצלחת, אבל אפשר ללמוד הרבה מבינג' שכזה.